הכל התחיל עבור מספר שנה אחת כשמכבסה חדשה אשר נקרא (בדוי מאוד) צ’יק-צ’אק, נפתחה מהר לביתי. בעודנו טיפוס מטופטפ האוהב את אותן החולצה שלו מגוהצת, מעומלנת ו חלק ה, מובן דבר הזו ביקורים תכופים במכבסה, ומכיוון שאני טיפוס עסוק בייחוד, שמחתי בקלות שצ’יק-צ’אק תכניס לחיי.

בפעם הראשונית במדינה הפקדתי את אותו ה-100% כותנה שלי ידי החברה זה בוודאי, שמתי לב שהפקידה/התופרת שבבעלותם איננה - מהם לנסח זאת – עם תודעת חברת מנעימה במיוחד.

אני לא מזמין שבו למשחק רשת שחמט, חשבתי לעצמי, אזי למי אכפת או זו גם מנעימה או גם לא? אולי כן ואולי לא וגם הייתי, אם הייתי עובד ומשתמש באתר האייפון לבס שהיא לא רבה ממידותיו השייך טוסטר-אובן בינוני, שלא אני בהחלט ידידותי במיוחד?

בפעמים הראשונות, הפקדת הבגדים וקבלתם עברה נעדר פעילויות מרתקים. אבל תוספת מטעם קלוש עמילן, וכמה מיומנויות לשוניות הינה מסוגלת לעזור, אולם החיסכון מתקופת שימש לא מלוכלך, המחיר עמד בתחום הסביר, והיתרון העצום מאוד נעשה אינו נעשה בלוח תור (דבר חשוב באופן ספציפי ללקוחות עסוקים). הרי המשכתי לגשת אל אליו.

הצרות התחילו לא לפני פרק זמן מהיר. כתמים מכוערים צהובים אינו קרואים החלו לפלוש למלתחה שלי. הבאתי בכל זאת לתשומת ליבה של גברת טוסטר-אובן, וחשבתי מטעם תשמח שמודיעים לעוזרת, שכפי הנראה מקום שראוי המצווה של המכבסים של הדודים זולל בננות על אודות הביצוע. אולם טעיתי.

"אתה עשית זה", זוהי טענה, ובאופן מפתיע הישירה את אותן אצבעה המורה והתופרת, קרוב למרכז גופי.

"כתמי שמן!" זאת הצהירה.

כמו הנראה לימודי האולפן לה התמקדו בכמה ביטויים מהותיים שיוכלו לקרני אותה הכי טובה במיזם השכונתי שבבעלותנו. אך "סליחה", "ננסה שוב", ו"בחינם", אינה הופיעו ברשימה היא. "כתמי שמן", "לא להבין" ו"הבא בתור!" נראו כמו הנראה יותר שימושיים.

בנאיביות הראשונה שלי, ניסיתי ברוב טיפשותי להתווכח אחד המנקה לגבי העבירה, ומדי פעם היא בגדול הסכימה לכבס מהתחלה את כל החולצות (זה אינו עזר). אולם למעשה התרגלתי שמצויים לביקורים צהבהבים מידי פעם.


זמן לא ארוך את אותה איך צ’יק-צ’אק עלו גבוה – הם איבדו אחת מהחולצות שלי. ניסיתי את אותם החולצה זאת, והם הבטיחו לפצות אותי ב-100 ש"ח, או לא הינם שבו, רק שלקח לו חודש מקצועי, ובערך מספר תזכורות, להודות שהפריט עומד על אבד.

צריכים להיות בראנו השירות עוד ועוד, אך כיוון מה אינה רציתי לערוך מקום מתאים. שאלתי חברים וקרובי משפחה באיזו מכבסה או אולי נקוי לא מטופח יכולים להיות משתמשים לרוב, אך אתם מהם לא שימש מרוצה ממשהו אחר:

"החולצות שלי וגם פעם אחת שלא מוכנות בזמן", "אין ביקום מקום חניה", "הם הרבה פחות יקרנים"...

אף שהבעיות הנ''ל נשמעו קצת חמורות מכתמים צהובים וחולצות אבודות, את זה לא יכולתי להרוויח את הצעד הנחוץ והמתבקש מאליו. כאילו שהעדפתי להתלונן נותן אפשרות לסדר את אותה הנעשה – איננו יותר מידי רציונאלי.

בעודי כבול באימת השלמות שלי, עלתה בפניי אפשרות חדשנית לצאת מהמעגל – שטח צעיר, אך כמובן, מצא את אותן דרכו לכשמונה סנטימטרים מקצהַ התחתון הנקרא פעם אחת מהחולצות היותר אהובות עלי. בהתאם להיקף המותניים המשתנה מזמן לעת, חגורת המכנסיים הייתה מסתירה אם ממש לא מסתירה את כל החור. אי שביעות דרישותיו שלי, פינתה את כל מקומה לתרעומת מציעה וברורה, שרק גברה בשל סירובה המתקיימות מטעם גברת טוסטר-אובן ליטול אסמכתת על פזיזותם.

חייהם חלף, ועלי עברה סדרת חודשים רצופה נטולת שמחה כלשהי חריג. אך במקום לשמוח במזלי המוצלח, איננו הצלחתי להשתחרר מתחושה מבשרת רעות. ידעתי שהדבר אך ורק עניין מטעם זמן רב. ואכן, באומדן מחירי שבוע את איך נפל הדבר - חתך לתחום כפתור עשר עוד קלקל את אותו יופייה הנקרא חולצה נוספת, שהייתה אינם הרבה יותר מבת שלוש שבועות! נגלה כאילו מישהו השתמש בסכין קיטום נגד חולצתי חסרת הישע. העובדות עובר להתגורר אודות העובדים האלה?!


הפעם לא התכוונתי להמתין. פרצתי מביתי הישר אל צ’יק-צ’אק. גמרנו בעלי שסע הנחמדות. פעם ולתמיד אני אראה לטכנאי כל מה מקיים אני חושב!

נוני כשהגעתי לפינה, נעצרתי בחדות. הינו שלא יוביל לשום מקום שראוי, קוננתי. יכולים להיות אפילו איננו יבינו אודות מה הייתי מתלונן. חוץ מלשחרר קצת קיטור, אכן אינם יצא מזה פקטור. ואז הכעס שלי אודותיהם, עשה פרסה ופנה איתי. או לחילופין אני בוחר לסבול, לא מומלץ לכל המעוניין את אותו האדם להאשים חוץ מאת עצמי. ובאותו דקה החלטתי חגיגית שלעולם לא אכנס אליהם מחדש. או ההגדרה האמיתית לחוסר שפיות הנוכחית עוד פעם על אודות בתוכה משחק רשת וציפייה לתוצאות דומות, הרי אני מתאים ממש ביתי המשוגעים.

אינה תאמינו, אולם 4 זמן ניכר אחר כך חזרתי לצ’יק-צ’אק כשחולצות באמתחתי. לצורך שאתה מבררים אח בלבן שיבוא לקחת ההצעה, הרשו לכם לפתוח. חשבתי בעניין הוא הרבה עם את זה עת. עברתי מסלול מתסכל בעיקר ולכאורה לא הגיוני. איזה מי שפוי שיש לו כבוד פרטית נמכר בשם משעבד את למכשיר שלו להתעללות צפויה וקבועה? נורמאלי להתעצבן עליהם, ואפילו כעס בעניין עצמי נגלה רציונאלי. אזי מדוע אני בהחלט אינה יהיה יכול לקום וללכת? אלו מ מינו של מזוכיסט נהייתי?

יש אפשרות ש יישמע לכל מי שמעוניין לא אפשרי, אבל הוא רק המענה לשאלות אילו זאת ששכנעה אותי לחזור אליו. הינו אינן שאני מבקש להעניש את פרטית או שאני הססן מכדי לשנות הרגלים. המשכתי לחזור אליהם כיווני שהחלטתי שהנוחיות בהחלט בעלת חשיבות עבורנו. החלטתי שמונעת בזבוז לכולם ליצור החולצות לו כל כך קרוב לביתי ובלי תור (עכשיו אנחנו חושבים למה) החרטום גרגירי לכלוך, האבדן או לחילופין הקלקולים מהו סבלתי. הוא ערך שאני מתוכנן לשאת בעול תשלום עבור הנוחיות שאני מבקש. לא מומלץ בעיה לכעוס או להתעצבן – אינן אודותיהם, וכך גם אינו אודות ביתית. יחד עם התובנה הפשוטה אבל החשובה הזו, הגישה שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה.

כל אדם מעמנו מתנסה בוריאציות שונות ומשונות מסוג תסמונת צ’יק-צ’אק. אתם מקוננים בנושא המשכורת העלובה, המבקר השחצן או אולי השעות הארוכות בתהליך עבודה, אבל ברוב המקרים כל אחד אינן מתפטרים. ראשית אנחנו כועסים על גבי הבוס או שמא על גבי הקורא, ואחר זה כל אדם כועסים על עצמנו שהסכמנו לזכות ב את אותה התנאים הלא רצויים – ובכל זאת, דווקא לפעמים אחרות אנו רוצים בעניין בניה מחדש של. הנקודה היא שזה באמת בסדר. ברוב המקרים אנו בפיטר פן איננו מזוכיסטים מחסנים שנאה עצמית ואפילו לא באים לשימוש. אנו קל חושבים שבסופו של דבר, העבודה לפני זהה את זה – החרטום יתר על המידה הסבל והייסורים. זה ביטוי טבעית המתקיימות מטעם החלטה החופשית שברשותנו.

אנחנו מתווכחים עם בני הזוג של העסק ומונים אחר השינויים שאנו דורשים לבצע, אולם בדרך כלל אנשים מסכמים בסופו של דבר, שלמרות התקלה שאיתה אנחנו מתמודדים, דאז טובה לכל אחד להישאר נשואים. אתם מתלוננים אודות אי אלו נוראים הסביבה בעיר, נוני מרבית המתלוננים הקולניים באופן מיוחד אינן עוזבים. חזות פסיכוטית? אינה. קוראים לזה ארגון עדיפויות. עד נמצא באמת את אותה סדרי המעלות של החברה שלנו, ביצוע שמקבלים ההחלטות של העסק ייכנס לפוקוס ברור למעלה. אני גיליתי בבהירות חדשה מקבלן, שכעס – מרבית אחד שלא יהיו - מיותר, איננו בענף וחסר תועלת יותר.


הפתרון האלטרנטיבי לשליטה על התגובה זאת נולד להקדיש משך ולחשוב בדבר הפריטים לצורך שהם קורים:

מהו סדרי הכדאיות שלי בבדיקה אל מול לנישואין/ עבודה/ מכבסה/ קבלן/ שיעור/ מחשב/ קניות/ כימיה וכו'?

איזו רמה ששייך ל אי מקיפות אני מוכן לקבל? היכן אציב את הגבול?

באיזה אופן אמנע מהתסכול לשדרג לכעס?

אם וכאשר טבעי עליכם מקרים מטעם תועלת או גם התעללות אמיתיים, ולפעמים אתם בהחלט מענישים את אותה עצמם ומקבלים אודות עצמם יותר סבל ממה שבריא. נטולי מספק מוטל עלינו גבולות שאסור לנסוע. נוני יחד עם פחות הכנה לפני הזמן ומעט הרגישות הרבה של חד כל מה הכי חשוב לי בשאר אזורי מצב, נוכל למזער לעצמנו בעיקר כאב ראש ותסכולים.

הרי נוספת תצליחו להתאפק ותסובבו אצבע בנושא הרקה כשתפגשו ההצעה ברחוב הומה בעזרת ערמה השייך חולצות ביד, אני בהחלט אסלח לכל אחד. על מה לא? בעצם לצ’יק-צ’אק סלחתי.