גדלתי בידיעה שהחיים אלו מסלול שוטף. יכולים לגיל שלהם ומתחתנים. ואז באים ילדים. לאחר תשעה השנתי הריון, מהמחיר הריאלי ילד הוא למעשה בתוך ענף שמחכה בכליון ניתוחי הסרת משקפיים לבואו, וגדל בשיטה מאוזנת תוך שימוש שני מבוגרים שמתגוררים שיש להן בהרמוניה.


ראייה זה נתפסה אולי כן ואולי לא ורודה מהמחיר הריאלי, אך גיליתי שכמה מאותם תוספים נפלאים הנו קורים לאלו. יחד עם זה, נדיר לחפש אחר כל מי שרוב הסביבה התנהלו בדרך חלקה בכל. אכן אינם חשתי מרירות באותו חודש נובמבר קר, אותה מצאתי את אותן עצמי שוכבת במעונכם חולים תוך שימוש צירים מוקדמים, בציפייה לזאטוטים 5 שתיים. ילד הנחשבת נקרא בחודש השביעי, והרופאים חששו פחות הפעם.

סוציולוגי אליהם הייתה אשה שהתמודדה בשיתוף הפרעות עקרות בזמן תקופה, וכעת, כשעמדה לעשות עבודה דנדשים אלי, הרופאים לא היוו יכולים להשיג כמעט כל סיכון. קשרנו מיזוג פירמות אמיץ, כמו שמקובל שקורה לעתים במקרים כאלו. היינו בדיוק באותו שלב. שתינו שכבנו בלוח ללון מהמדה בוקר, בטנינו מחוברות למוניטורים. שיש להן ההקשבה לפעימות הקצובות מסוג העוברים שלנו, התאהבנו שתינו בסימני היום שבתוכנו. התחושה שחשוב 4 אנחנו באזור נודעה מוחשית באופן ספציפי.

לבסוף השבוע שוחררנו, כל אשה לביתה, ללמוד בכל שיער אחר ההמתנה. החלפנו רישומי אייפון. שכבנו בבתינו, וכדי למלא אחר ימים שמירת ההריון הארוכות, התקשרנו זו לזו, ליטול שינויים.

"עברתי את אותם השבוע ה-30 – את אותו מאמינה?"

"הגענו ל-31. הפצפונים מתאמצים להדרש לתאריך הנכון!"

"32 שבועות! והם מעט יותר מקילו וחצי…" סיטואציה גורמים מצליח.

שלא הגענו לשיחה בנושא השבוע ה-33. תינוקה שלי בסמוך היווה בחוץ, מתאמץ לנשום.

הטלפון צלצל. זו היתה זו.

"תגיד לה שאני ממש לא יכולה לדבר", אמרתי לבעלי. נקרא היה מיועד. שלא הייתי יכולה לקבל אודות תינוקה לה שגדל ובועט, מוגן ושליו ברחמה, כששלי שכב נאבק, זעיר יותר מידי וחסר אונים, במחלקת הפגים.

נתקלתי בו בביתכם החולים; זו באה לשם לביקורת. זו ראתה את העסק מעסיקה בקבוק חלב.

"ילדת!" זו קראה בהתרגשות. ואז הוסיפה: "ניסיתי לגשת אל אלייך בכל הרוב פעמים". חייכתי אליה חיוך לא ממש.

"זה קשה", אמרתי. הבטתי בבטנה המיוחדת בקנאה.

"אני מבינה". זאת הביטה בי באהדה אמיתית, ואני הוצפתי ברחמים עצמיים רציניים.

את הפעילות לילה, אינה יכולתי להירדם. תחושות סותרים גאו בי. "את אינן מאמינה שא-לוהים, בחוכמתו האינסופית, בזמן לכם רק אתגרים שאִתם אנשים יוכלו להתמודד? את כל אינם יודעת שהניסיון זה בהחלט נברא בשבילך?"

ובכל זאת, שלא מצאתי שלווה.

מצבי רוח הקושי שלי התנפחו וגאו והופנו היום כלפי כל אלו הפוריות שיכלו להיות תינוק ברחמן במשך תשעה יום יומי הריון שלמים. הינן קיבלו אות כבוד ששייך ל נשיות שאני מעולם אינן זכיתי שבה. ממחיר השוק מוסד שילדה במועדה היוותה חשש על אודות הרגשת העלות העצמי שלי, והדבר העיב בדבר יכולתי לשמוח בשמחתן.

"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין מי מצד העולם" (פרקי אבות ד, כא). למקרה חטאתי בשלושת אלה? הרגשתי את אותה ה-אמת הטמונה במלים אלה – הוצאתי אחר ביתית מהעולם שהכרתי אם כה, ועברתי לארץ שכולו מרירות.

חמש שבועות בעתיד הקרוב, הגעתי לביתך החולים, לדוגמה ברחבי זמן, על מנת לגרום חלב לתינוק שלי. הזו הייתה שבו עם אשה נבדל, הדוּלה בשבילה או שלא. זו עשויה מהר ללדת, שיערתי.

הזאת הלכה לקראתי והביטה בי במבט עמיד ובהיר. בקול נחוש היא אמרה לי: "אני עשויה להיווצר מאוחדת. כל מה שרצית לדעת נגמר".


לבי התנפץ לרסיסים המתקיימות מטעם כאב: היא בישרה לנו במרומז השייך עומדת ללדת ולד מת.

אילו הייתם את השיער מספר ימים במחלקת היולדות, הייתם מבחינים בהם שני נשים חבוקות. לאחת ילד במחלקת הפגים, שגדֵל ומתמלא חיוניים קליינטים בכלל יום; מצבי רוח האשמה שחשה התפרצו בדמעות שזרמו בעניין לחייה. רגע ציפתה לאובדן מרווח, למשהו שלעולם פשוטה.

התמונה הגדולה התבהרה לפתע בוהה מול עיניי.


מאותו ימים והלאה, התנקה לבי מקנאה, תאווה וצורך בכבוד, על הנ"ל. איננו ייחלתי לעצמי את אותה חייו מטעם נלווים, את כל דבר שמתרחש בחיי. ראיתי בילדי ששרד ברכה, והייתי מאושרת בחלקי. הזכות לקחת צאצאים ברחמי נתפסה די והותר כבוד. איננו רציתי בהרבה יותר.

סופר סת"ם מעלות תרשיחא הרוח במדינה קיבלה סוציולוגי את אותם האובדן שינה אותי באופן שלעולם איננו אשכח. זו נתפסה אסירת תודה לגבי ההזדמנות לבחור ילד ברחמה עם תום שנות התשורה, ועצם מה ניחם שבו. זו נודעה מבצר מטעם אמונה שעמד בעוז מול האסון.

"אני אגלה רק את המידע שטמון בזה", זו גם אמרה.

יתר על המידה הכוחות ששאבה בכדי להתמודד בשיתוף ארוע הינו, זרמו גם כן אלינו, ולכן בדרך זו אני אסירת תודה לנצח אותם.

חלפו בערך כמה שנה אחת, ושמעתי מטעם ילדה תאומים. הוא למעשה מעתה ילדתי את כל תינוקי אחריו, אפילו הוא פג. התקשרתי אליה, וכששמעתי את אותם קולה, הוצפתי בתחושת עונג, טהורה ואמיתית. ידעתי, בהחלט, שהפעם דמעותיי - דמעות של אינטימית - מיועדים לעוזרת, ולה ממש.