בין השנים ח' אדר א' תרפ"ט (1929) באו המתיישבים במקום ראשון לעיר בנתניה והסביבה. המקום, כ חֲלָבִי דונם, נקנו מהשייח' צאלח חאמדן מאום חאלד. המשטח נקנה ב-5,600 לירות, תמחור פחות או יותר מוקדם. השייח' הסביר שאלו אך דמי משמורת לצורך הקרקע ששייך ל בני העם היהיודי שנשמרה על ידי הערבים עם 2,000 שנים. (תירוץ כדי אינה יראה שהינו קיים אדמות וואקף).


מקימי העיר קראו בידה בדבר ביקום נתן שטראוס, נדבן יהודי מרווח שתרם להקמת הרצפה.


ב- תש"ט (1948) בנתניה והסביבה הפכה לעיר, והיתה לונדון המקדימה שהוכרזה אחרי שקמה מדינה.

בימינו היישוב מונה בהרבה מ- 200,000 תושבים.

ב-ט"ז באדר א' תרפ"א (1921) הוקמה על קרקע הרבנות הראשית.

אם אזי לקהילה הספרדית היווה בולט ראשי "הראשון לציון" שהוכר תוך כדי השלטון הטורקי כסמכות הדתית מסוג היהודים. הקהילות האשכנזיות התחלקו לקהילות לאורך שטח מוצאם.


כשעלו הבריטים לשלטון, החליטו להקים תכנון חדש - "רבנות ראשית" שתייצג ותהיה אחראית מירב מעשי הדת בישראל ובעולם. הרבנים הראשונים שמונו להיווצר הרבנים הראשיים לישראל היו הרב אברהם יצחק הכהן קוק- הרב האשכנזי, והרב יעקב מאיר- הרב הספרדי.