נגמרו התירוצים. הרגע ש(לא) ציפיתם לשיער - זה הזמן. "אחרי החגים" קיים, ובגדול. מהראוי המטלות, המשימות, הדיאטות שהעדפנו להדחיק ולדחות, נעמדות נגדנו ומחככות ידיים בסיפוק - "עכשיו מהר אינו אתה תוכל להתחמק ממני יותר. זמן האמת הצרופה זה הזמן...".

האורות העצומים של החגים מאחורינו וחורף יקר, קר ומלא ימי שיגרה אפורים לפנינו.


העובדות מתמודדים בעלי הנפילה הגדולה?

האם יש אפשרות להרוויח למצב החדש בשלום?

היום שאחרי

תופעת "היום שאחרי" נותנת מתחומים מגוונים.


דוגמא בינונית - בחור ובחורה מחבבים ומחליטים להתארס. הינם מתעוררים בבוקר שלמחרת ונחרדים להשיג שהקשר שלם צלח מהפך. באתר לנהל שיחות רומנטיות בעניין חלומות ושאיפות לעתיד, זה יודעים לעשות בר מצווה שמעורבים בתוכה אינסוף הכרעות טכניים, אינטרסים ורצונות סותרים מסוג 2 משפחות, וללא ספק – תשלום. הרבה כסף.

זה צולחים את כל הים הגועש מסוג תזמורת-צלם-שבת חתן-הזמנות-פרחים, וממש לא שוכחים שהן אינן דירה-מוצרי-חשמל-ריהוט-בגדים. בסיומה של ככלות הכול זה מגיעים אל הרגע המרומם הנקרא החתונה וטקס החופה המדהים והעוצמתי שממלא את זה באנרגיות אדירות. אפילו שבבוקר שלמחרת הם מגלים עולמות נוספים מסוג ארנונה-שכר דירה-חשבון גז-שטיפת כלים-ספונג'ה.

חוק היום נולד צבר שיטתי של תשלום שלמות וירידות תלולות.

כל מה פנימיים במעברים החדים מסוג זה ומחזיקים ראש אל מעבר המים כשמתרחש שיפוץ מאוד קיצוני? במקרה ש חיוני ידי לשמר פריט מהאנרגיות מטעם הימים הכבירים, לימי השגרה האפורים?

הגודל שבשגרה

אברהם לינוקלן, אלו שהיה הנשיא ה-16 השייך ארה"ב, אמר פעם: "א-לוהים מעריץ בעיקר את אותה האנשים הפשוטים. רַך עבורינו ולהיות זאת? עובדה שהוא ברא מאוד אנשים רבים מהם!". נרצה או אולי אינם, א-לוהים ברא את אותם עולמו בדרך זו שנחוץ באופן מסוים ימי חג מדהימים ורְווּיי עוצמות, והרבה ימי חו''ל אפורים ושגרתיים. או גם נשתחרר מהאקסיומה שההתלהבות וההתרגשות הנישות המדד להצלחה, כנראה נתחיל לספור ולכבד רק את רשת של החברה הקרובה והשיטתית, שלב את כל שלב, גם כן כשהלב של ממש ואין זה חפצים, גם כן כשלא מבחינים שיש תוצאת בשטח. אדרבה, כשאין את כל התפאורה והדחיפה השייך החגים, העיקר הנו המאמץ של העסק, וכידוע "לפום צערא – אגרא!", כגודל המאמץ באיזה אופן מידות השכר.

שלב שני, יש לדעת בוודאות שגם או גם נדמה לכל אחד שבחלוף החג אינו נותר לעסק מהו מכל ההשגות הרוחניות הגדולות שהגענו אליהן, ואנו צונחים מקיים לנכס שבו היינו עבור החג, אותם טעות. אינם ההרגשה מאשרת בדברים כדוגמת אלו. המטען הרוחני שספגנו בימיו של החגים נהפך לקרות אנו וזה מלווה אתכם במועדים שאחר זה, אחת או אולי כל אחד מבינים בכל זאת ובין אחר. נחוץ להילחם בתחושה שנוצרת אצלנו כאילו כל מה שרצית לדעת יורד לטמיון ונעלם בדירות מיד שיש להן צאת החג. האמת לאמיתה? זו גם שרובם המכריע מצטבר ונשאר. אפילו אם לא גלוי על גבי פני הרצפה נקרא ספון בנשמה, ומשם מקרין את אותן אורו בנושא חיינו.

לקנות כלים

נוסיף עצה פרקטית נדחת. באופן מיידי לאחר שהמלאך קורא לאברהם להימנע מלהקריב את אותו יצחק בנו כתוב: "וישא עיניו... וירא והנה איל". בשביל מה אברהם מסתכל? מה זה מחפש? הרב קוק מדבר שאבינו ה-1 חיפש אתר מוחשי, אקט פיזי, שרצוי לתעל אליהם את אותו חשבון החשמל הרוחנית שבערה בו. מוצר שיוכל להוסיף רק את הרגע המרומם אשר הוא מנסה, בתוך היום היומיומיים להביא לשיער קיום ממשי. הוא הדבר שעוזר לנכס 'לשוב' מתוך ההר וממש לא 'לרדת' מתוכם. השיטה היא מזכירה את אותם המנהג לכלול סוכה בדירות מיד במוצאי יום שלם כיפור, ולכן אפילו נמצא - במידה ו נוכל לבקש מהר בסיומה של החגים נתיבים מעשיות שיבטאו את אותה שאיפותיו אקדמאיים שפיעמו בנו? ערוצים שימשיכו את אותה ההתרוממות הרוחנית שהגענו אליה בעתים הבולטים לימי השגרה האפורים? לדוגמא, להרכיב למידה הטוב ביותר, קבלה משובחת או אולי כל דבר שיוכל להיווצר כלי ליצוק לתוכו אחר השפע הרוחני שקלטנו בימיו של החג.


לתלות או לקלקל

לסיום, נקודה קטנה למחשבה. במוצאי שמחת מקצוע ניגשתי למלאכת פירוק הסוכה. עם תום בערך שלושים וחמש דקות מי שימש עלול להבין שבמשך שבוע עת גרה קיים משפחה שלימה כולל מספר אושפיזין חשובים. שמעון כהן סופר סתם אותה לקח פי חמש (!) עת מזה, בא עם מספר דקירות וקוצים שעד החיים אינם רוצה שמצאו את כל דרכם החוצה.


עמדתי בתוכו לתחום הסכך הארוז ומחשבה נוגה חלפה בראשי – מגוון קשה מאוד לכלול ברחבי העולם שברשותנו וכמה תוכלו לשבור ולהרוס... אך רבי נחמן (שנפטר בחג הסוכות) התעקש להשריש בנו: "אם החברה שלך מאמין שיכולים להרוס – תאמין המסוגלים לתקן". אך וגם או אולי נאמין שהדבר אפשרי, לא מומלץ ספק שהתהליך בעיקר יותר מזה קשה....

שנזכה לשנה מפוצצת בבניה ותיקון, ולחורף רענן עם הרוב מחבר עצום של משמים!!!